נופש בזנזיבר

עצמו לרגע את עיניכם, ותחלמו על מקום שבו רצף הזמן נותר אי שם מאחור. דמיינו לעצמכם חולות לבנים עוצרי נשימה, המעוטרים בעצי קוקוס גבוהים ונושקים למי טורקיז קסומים. הביטו אל האופק, סירות דייגים קטנות שטות במרחק בין אינספור צבעים חיים. אתם יכולים לפתוח את עיניכם, אם אתם עדיין רואים את המחזה אתם לא בגן עדן – אתם בזנזיבר.
בזמננו – זמן בו נדמה שהכדור עליו אנו חיים כבר מזמן הפך לכפר קטן – נדירים המקומות אליהם עדיין לא הגיעה הקדמה במלוא עוצמתה. בזמן שכל בוגר צה”ל מחפש לספר לכל מי שרק יהיה מוכן לשמוע על הטרקים האתגריים שעבר בדרום אמריקה, או על המסיבות הנצחיות שחווה במזרח, נדירים המקומות הבתוליים בהם תושבי המקום עדיין מסרבים להאמין – נוכח כמות המטיילים העצומה – כי מדינת ישראל איננה מונה יותר משלושים מליון נפש. זנזיבר היא אחד מהם. שם עדיין מתקשים להתרגל למבטא המוזר בפיהם של המטיילים מגודלי השיער, אשר שרועים על החול הלבן בחופשיות ומתחננים לזמן שיעצור.
זנזיבר – היהלום האפריקאי

זנזיבר היא קבוצת האיים שרק שמם גורם לצמרמורות אקזוטיות, נמצאת באוקיינוס ההודי, 35 קילומטרים מזרחית לחופיה של טנזניה, אליה סופחה בשנת 1964. חרף היותה חלק מטנזניה, רוב תושבי האי רואים עצמם כאזרחי זנזיבר, וחלק גדול מחוקיה ומערכת השלטון מתנהלת באופן עצמאי ושונה מאלה הקיימים ביבשת.
זנזיבר הוא האי המרכזי בשרשרת איים המונה בנוסף את האי פמבה, האי טומבטו ומספר איים קטנים נוספים. אוכלוסיית האי – שמשתרע על 1650 קמ”ר – מונה כ800,000 איש, אשר חלקם הגדול מוסלמי לצד מיעוט נוצרי והינדי. המטבע המוקבל במדינה הוא שילינג טנזני (TSH).
העיר המרכזית בזנזיבר היא סטון טאון (עיר האבן), הממוקמת בחלקו המערבי של האי ומושכת אליה מבקרים רבים בשל סגנון הבניה יוצא הדופן.
על אף שזנזיבר נחשבת לחלק מיבשת אפריקה, היא איננה המקום לספארי פראי או למפגשים עם שבטים מרוחקים. למרות זאת, ניתן למצוא בזנזיבר מגוון עצום של ציפורים צבעוניות, קופים אדומים הייחודיים למקום וכמובן, איך לא, אתרי צלילה וטיול מדהימים, שיותירו גם את אלה שהצלילה איננה בראש מעייניהם פעורי פה נוכח השפע העצום שמתגלה מתחת לפני המים.

אקונה מטטה

השפה המדוברת בזנזיבר היא סווהילית, ונדמה שהמונח הרווח בקרב תושבי האי הוא “אקונה מטטה” שמשמעותו היא שילוב מעניין של: יהיה בסדר, הכול טוב ואין סיבה לדאגה. נדמה שתושבי האי אשר מתגוררים לאורך החופים – בניגוד לחלק מאלה המתגוררים בעיר – אימצו את הביטוי כדרך חיים. ואכן, כבר ברגע הנחיתה בשדה התעופה של זנזיבר (לא להיבהל מטיסה שבמהלכה מתבצעת עצירה בקילימנג’רו, על אף שכלל איננה מופיעה בתכנית הטיסה הרשמית), ניתן להרגיש שמדובר במקום שונה מכל מה שחוויתם עד היום.

ברגע היציאה מפתח שדה התעופה (שבמקומות רבים בעולם לא היה זוכה אפילו לכינוי תחנת מוניות) יכו בכם גלים של חום טרופי ומקומיים: “ברוכים הבאים, לאן זה?” “מה תרצו – מלון, חוף, טיול, מדריך, מסעדה, מונית?” “אפשר לסחוב לכם את התיקים עד למונית שלי?” רוצים טיול ליער הקופים?”
“רגע אחד”, וודאי תחשבו לעצמכם, “זו השלווה הזנזיברית המפורסמת כל כך?” אך אין סיבה לדאגה, כמעט כמו בכל מקום אחר בעולם, היציאה מפתח שדה התעופה היא תמיד מוקד משיכה למקומיים המחפשים להרוויח כסף קל מתיירים מזדמנים. ברגע שכף רגלכם תדרך על החול באחד מחופיו הקסומים של האי, תראה לכם חווית הנחיתה כמו זיכרון עמום ממקומות רחוקים. רחוקים מאוד.