איסלנד: טיול לעולם הכי משונה שהכרתי

כל מי שלא היה בטיול לאיסלנד לא יכול להבין את העולם המיוחד שגילינו. איסלנד היא ארץ של תיירים מיוחדים שאוהבים טבע ומוכנים לעזוב מרכז הערים המפורסמות והשופינג לטובת טיול מיוחד כאשר איסלנד היא היחידה בכדור הארץ.
אנחנו מקיצים השכם בבוקר, בידיעה שהגענו ליום בו נגשים את אחת מפסגות הטיול. היום הוא יום הטיול לאסקייה (Askja). אסקייה הינו הר געש הנמצא באזורים הפנימיים של איסלנד, ולו מספר קלדרות. אחת מהן, הינה אגם מרשים בשם Oskjuvatn, ואילו בסמוך אליה, קיים מכתש קטן ויפהפה בשם Viti ובו מים גיאותרמלים חמימים בצבע תכלת אשר ניתן להשתכשך בהם.
את יום הטיול לאסקייה החלטנו שנעשה באופן מאורגן, שכן מדובר בנסיעה ברכב 4X4 וכוללת חציית נהרות. ישנן חברות רבות אשר מארגנות טיולים לאסקייה, ניתן לקבל עליהן אינפורמציה ולבצע הזמנה במרכזי התיירות המקומיים, ולחילופין- אפשר כמובן להזמין את הטיול מראש דרך חברת הנסיעות בארץ- או- אם השכרתם רכב 4X4, פשוט לבצע את הטיול לבד.
בשעה 7:30 בבוקר בדיוק, הג'יפ ועימו 8 המטיילים יצא לדרך. מדריכה מקומית חביבה ישבה מקדימה, נתנה קצת אינפורמציה והסברים לגבי מה שעומד להתרחש היום- התסריט, למען האמת, היה די קודר… כבר אתמול התחזיות החלו לנבא גשמים, ועננות כיסתה אזור אגם מיבאטן. למרות שאסקייה מרוחקת 4 שעות נסיעה מאגם מיבאטן, התחזיות לגבי אסקייה לא חיוביות יותר, שכן מדובר באזור הררי, ואם כבר מדברים על מזג האוויר האיסלנדי… הרי שמאז ומעולם הוא לא היה צפוי במיוחד. רגע אחד השמש יוצאת ומלטפת, ושניה אחרי- רוח חזקה מאין כמותה מקפיאה עד לשד העצמות.
הדרך הארוכה החלה דווקא באופטימיות. הגי'פ נסע כמה דקות על הכביש הראשי, אבל מהר מאוד, פנה ימינה אל עבר דרך לא סלולה, ועם התקדמותינו, השממה האיסלנדית הלכה והקיפה אותנו מכל עבר. לאן שלא הבטנו- חצץ וחצץ. נופים של חום או אפור, והשמיים מעוננים אך לא מרמזים דבר. אחרי כשעתיים של נסיעה קופצנית וחציית נהר או שניים (שזו חוויה בפני עצמה!), הגענו לנקודת העצירה הראשונה שלנו בדרך. ביקתה באמצע שום מקום, המיועדת בעיקר למטיילים שעושים טרקים באזור. סיירנו קצת באזור וחילצנו עצמות, גשם קל התחיל לרדת, ואנחנו המשכנו לכיוון אסקייה. שעתיים תמימות של נסיעה עוד נותרו לפנינו. הדרך הלא סלולה הפכה עם הזמן לקופצנית ומפותלת יותר ויותר. הנוף החצצי, הפך לסלעי, שדות לבה מכוסים עשב. אפור וחום לאן שלא מסתכלים. עוד עצירה קטנה, הפעם ירדנו כדי לדרוך על נופי הירח ששימשו את האסטרונאוטים של אפולו לאימונים לקראת הטיסה לירח. ההרגשה הייתה כאילו אנחנו באמת נמצאים בפלנטה אחרת…
חצי שעת הנסיעה האחרונה לאסקייה, אנחנו דרוכים לקראת ההגעה ליעד הנכסף, והג'יפ התחיל לטפס במעלה הרמה. פיתול פה, קפיצה שם, וטיפות גשם יורדות ולא מפסיקות. ככל שמטפסים ומטפסים, העננות הולכת ומתגברת וערפל החל לרדת על האזור. טיפות הגשם הולכות ונעשות כבדות יותר, והגשם כבר לא גשם- אלא שלג. מעטה שלג לבן מכסה את הדרך, ואנחנו דקות ספורות מהחניון ממנו נצעד לעבר אסקייה. המדריכה, למרות מזג האוויר הקשה, נראית רגועה. אנחנו נצעד בשלג, היא אומרת בביטחון, ואנחנו יוצאים מהרכב החם, והטמפרטורה בחוץ כבר מזמן מגרדת את האפס. השלג הולך ויורד ונאסף אל הארץ, ואנחנו מתחילים לצעוד בשיירה בערפל המושלג ומעפילים מעלה ומעלה אל הקלדרה. 2.5 קילומטרים לפנינו. המסלול מותווה על ידי מקלות עם פסים שחורים המרוחקים זה מזה עשרות מטרים. הראות כל כך לקויה, שצריך לחשוב היטב היכן לפנות ואם הבחנו במקל. המדריכה לבושה היטב בצעיף וביגוד תרמי, מדלגת לה בין ערמות השלג הטרי כמו איילה. אנחנו התיירים משתרכים מאחור, שוקעים בשלג, רטובים וקפואים עד לשד עצמותינו. "אל תדאגו" היא אומרת לנו "יש לי טלפון לוויני למקרה ונאבד", ואנחנו חצי מחייכים לעברה (שרירי הפנים משותקים מקור). הדרך עצמה היא עלייה מתונה, דרך לא קשה בתנאים נורמלים, אבל השלג הנערם מקשה על הדרך. הנעליים טובעות בשלג ונרטבות, הרוח עזה ומקפיאה. הרגליים הם כמו שני קרחונים אשר נושאים אותנו בעל כורחינו אל עבר היעד הנכסף. קשה לי, אבל אסור לי לעצור, אחרת אקפא.
אחרי 40 דקות של צעידה שקטה, הגענו לפי הקלדרה ולויטי. הערפל באזור כבד ביותר, אנחנו רואים את הקלדרה ואת האגם הכחול שלה בקושי. אנחנו עומדים על שפת הויטי, ומאמינים שכמה עשרות מטרים מתחתינו נמצא אגם תכלת חמים אשר מחכה שנשכשך בו, אנחנו מסתכלים מטה היטב, משפשפים את העיניים ורואים את מי התכלת אך בקושי. עושים כמה תיקתוקים עם המצלמה כדי להנציח את הרגע, מצלמים את הויטי הלוט בערפל,
הדרך חזרה לרכב הייתה קשה יותר. מזג האוויר הלך והחמיר, השלג נערם יותר ויותר, ההליכה הייתה מהירה מאוד, ועדיין, לקחה אף היא 40 דקות ארוכות. רק ברכב, לאחר שעה וחצי של הליכה בכפור, התחלתי להרגיש את הרגליים. בהתחלה נימול קטן ואז לאט לאט התפשטה הרגשה חמימה ונעימה והרגליים חזרו לתפקד. עזבנו את אסקייה. השלג התחלף בגשם. גשם שלא נפסק. עצרנו לכמה דקות ב-Drekagil, קניון הדרקונים. יש בו מסלול הליכה לאורך הנהר, אבל הכל רטוב, חלקלק, רובינו מוותרים ונשארים להתחמם בביקתה.
את הדרך חזרה מאסקייה למיבאטן העברנו בהירהורים. הטילטולים היו אותם הטילטולים המוכרים, הנופים אותם נופים מונוטוניים של סלעי בזלת במרקמים וצורות שונים. פה ושם הייתה חציית נהרות, והגשם לא פסק אף לרגע.

אני אישית הרגשתי החמצה עצומה, אך בוא בעת, כולנו הרגשנו סיפוק מסויים מעצם העובדה שצלחנו את הדרך הלא קלה הזו לאסקייה, בהתחשב בתנאי מזג האוויר הקשה ששרר באזור. אף אחד מאיתנו לא התחרט על שלקח חלק בטיול, וכולם היו חוזרים על אותה החוויה בשנית. לקחים לעתיד? אין הרבה מה לעשות לגבי מזג האוויר האיסלנדי. לפעמים הטיול שלך שהוצאת עליו את מיטב הונך ותכננת כבבת עיניך נתון אך ורק בידי שמיים ולא בשליטתך. צריך לדעת להרפות. תחזיות מזג האוויר באיסלנד הן בסך הכל -מאוד טריקיות. כמו כל מזג אוויר אירופאי, גשם באמצע יום קיץ הינו עניין שבשיגרה.
הבעייה גם מתחילה כשישנם תיכנונים לטיולים במקומות שאינם על "מפת החיזוי". אסקייה, למשל, נמצאת כ90 ק"מ דרומית לאגם מיבאטן, אבל מדובר בחבל ארץ שונה לחלוטין מבחינת אקלים לעומת אגם מיבאטן, וגם אין אף עיר מרכזית באזור. לכן, תחזיות מזג האוויר של מיבאטן לא רלוונטיות במאה אחוז עבור אזור אסקייה. משיחות עם אנשים שחוו את אסקייה במזגי אוויר אחרים וטובים יותר, אני יכולה לספר כי שמעתי סיפורים על טיול מדהים ויחודי, על חוויות מהרחיצה בויטי והנוף הגעשי הכל כך שונה שמלווה את הדרך לשם. לא מעט מספרים כי, לרוב הדרך לויטי הינה דרך בוצנית וטובענית. נראה שלברי המזל שיגיעו לאסקייה לאחר שהשלג ינמס תהיה דרך כזו בדיוק… לאחר שהגענו למיבאטן מותשים מתלאות ומראות היום, החלטנו לצ'פר את עצמינו, ונכנסנו לחווה בשם Vogafjos שהיא גם בית הארחה ומסעדה מצוינת. המסעדה והרפת נמצאות באותו קומפלקס ומופרדות זו מזו באמצעות חלונות זכוכית. הסועדים במסעדה נהנים מאוכל מעולה ובו בעת יכולים לצפות בפרות אוכלות קש או- אם הגעתם בשעת חליבת הפרות, תוכלו לצפות בהן נחלבות תוך כדי שאתם לועסים את לחם הגייזר או הסטייק הטוב של המסעדה, והמלצרית אפילו תגיש לכם חלב טרי שנחלב זה עתה מהפרות. אם יש נקודת אור ביום המפרך הזה, ווגאפיוס הייתה ללא ספק המקום לסיים בו את היום… אם היו לנו עוד כוחות, היינו ממשיכים לספא הגיאותרמלי של מיבאטן (Jardbodin), אבל העדפנו לפרוש וללכת לישון מוקדם אותו היום.

מאת: אברהם דהן